עמוד הפייסבוק המשעשע “עובדות שקריות על אינדי” פרסם השנה כמה פוסטים שגרמו לנו להסתכל על הקהילה שלנו בחיוך רחב.
הן הסכימו בטובן לכתוב לנו סיפור קצר בהמשכים למגזין. החלק השלישי והאחרון לפניכם.
[פספסתם/ן את החלקים הקודמים? הנה הראשון והנה השני]
קריאה נעימה –


מאת: עובדות שיקריות על אינדי (נגב)

פרק 3 – כל הזמן שעבר

“תרימו ידיים! אתם מוקפים!”
נשמעה צעקה דרך מגפון. קמנו בבהלה, ומצאנו את עצמנו בתוך מהומה: כמאה אנשים התנגשו זה בזו וצעקו. לא הצלחנו להבין מה צועקים ומה הצית את ההתפרעות. רק שכנראה קרה בזמן שישנו משהו משמעותי שגרם לאנשים להתקהל ולעשות רעש.
– “אוהב אותך! ושונא את המשטרה!”. קשת ראתה שנבהלתי, וצחקה.
“תירגע, זה רק הפיקה של ליקה
– “רק המה של מי?!”

יצאנו מהקהל. מבחוץ, יכולתי לראות את הלהקה שעל הבמה ואת הקהל משתולל ומגיב לשירים. עננה של חול לבן ריחפה מעל הקהל ומגפון עבר בין האנשים, כשכל פעם אדם אחר בקהל צועק את מילות השיר. “המון אנרגיות על הבוקר” אמרתי לקשת, בעודנו מתרחקים מבמת הפיל. קשת הוציאה את הטלפון המגושם שלה. היא לחצה עליו והדליקה את תאורת המסך.
“עכשיו שלוש בצהריים”.
– “כפות הרגעה בדבש זה לא בשלוש?”
“זה כן!”

רצנו אל במת הקוף. מאות אנשים כבר עמדו צפופים מול הבמה. דחפנו את דרכינו אל תוך הקהל.
“אתה לא מעדיף לעמוד ליד היציאה של האומנים? כדי לתפוס את סתו כשהוא יוצא?”
– “חשבתי על זה. אבל אין מצב שאני מפספס את ההופעה הזאת. נידחף לשם לקראת הסוף.”
הצלחנו להידחף לשורה הראשונה בדיוק כשהלהקה עלתה לבמה.

סתו עלה לבמה אחרון. הוא נראה בדיוק כפי שזכרתי מהפוסטר: שיער ארוך, חולצה שחורה מכופרת ומבט מהורהר. אולי הוא כבר ידע שבקרוב הוא הולך להיעלם. ההופעה לקחה אותי לזמן אחר, ואולי בעצם לזמן הזה, שנת 2018.
הרגשתי את כל הזמן שעבר. הבטתי סביבי על האנשים שחולקים איתי את החוויה. הקהל נראה כמו קהל רגיל של הופעה בפסטיבל: אנשים עומדים ומקשיבים, אנשים נעים לצלילי השיר, חלקם משוחחים ביניהם או בודקים דבר מה בנייד. קהל שמורכב מאנשים שלא יודעים שזו הפעם האחרונה. הרגשתי בר מזל.

כשההופעה נגמרה מצאנו את עצמנו עומדים כמה דקות מול הבמה הריקה, מנסים לעכל את מה שקרה.
– “זה כאילו הלהקה יודעת מה הולך לקרות”, אמרתי לקשת.
“מה הולך לקרות? שיט, מעין, אנחנו צריכים לתפוס את סתו ביציאה מהמתחם אומנים!”
רצנו לכניסה למתחם האומנים. ניסינו להיכנס למתחם, אך השומר זיהה שאנחנו לא שייכים ומנע מאיתנו להכנס.
– “אתה יודע אם סתו כבר יצא?”
“כן, בדיוק יצא עם הגיטרה.”
– “פספסנו אותו! הוא יכול להיות בכל מקום עכשיו.”

הלכנו משם מאוכזבים. לא היה לנו מושג איפה סתו יכול להיות, והיינו רעבים. קנינו אינג’רה טבעונית בדוכן של האוכל האתיופי וישבנו לאכול על המחצלת בצל. זה היה האוכל הכי חריף שאכלתי בחיים. אני דיי בטוח שזה עבר את גבול החריף שמשרד הבריאות אישר ב-2024. אנשים החלו לנטוש את המחצלת לידנו לטובת הופעה שהתחילה בבמת הקוף, ומצאנו את עצמנו חולקים מחצלת, עם גל קהנא צדק הצעיר. הוא ישב לבד, בישיבה מזרחית, לידו כוס חד פעמית עם וויסקי וקרח. כשהבחין בנו, הוא נע בישיבה ועצר ליד קשת.

“זה נראה כמו גלים של אדמה דקה, אבל כשנוגעים בזה, זה רק חול” אמר, אולי לנו ואולי לעצמו. הנהנו מתוך נימוס. הוא חפן בידו את החול, ומזג אותו לאט בחזרה. הגרגרים הסתחררו ברוח. “אתם נראים שאתם מחפשים משהו. אתם יודעים, כל הדברים שהולכים להעלם, מחכים שתיכנס שבת”.
הנהנו שוב. הוא קם, ניער מעצמו את החול והלך. החלטנו שנתפצל, כדי שנוכל לחפש בשטח גדול יותר בזמן קצר. קשת הלכה לנסות להסתנן שוב למתחם האומנים, ואני הלכתי לחפש את סתו במתחם האוהלים.

הלכתי בין שורות של אוהלים קטנים מבד, סורק את השטח בעיני. ‘לא יאמן שאנשים מתכוונים לישון בתוך הכיסים הקטנים האלה’, חשבתי. ‘איפה הם מכניסים את המזגן?’. הלכתי עד סוף מתחם האוהלים ועצרתי מול סוכה גדולה ולבנה, בה ישבו כמה אנשים וסידרו שולחן מפלסטיק. התכוונתי לחזור למתחם ההופעות, כשראיתי מאחורי האוהל צללית של איש שיושב לבד. ניגשתי אליו. סתו ישב מאחורי סוכת השבת לבד, מביט על המרחבים החוליים של המדבר.

“אתה בסכנה! אנחנו חייבים ללכת.”
הוא הביט אחורה בבהלה. הוא ראה שרק אני עומד שם וחזר להסתכל ישר, על האופק. “ללכת לאן? אנחנו במדבר.”
התיישבתי לידו על החול.
– “אני יודע שזה לא אמין אבל אתה חייב להאמין לי. אני חזרתי בזמן משנת 2028, חזרתי כדי להציל אותך. בעוד כמה שעות אתה תעלם, אני לא יודע למה, אבל תעלם ולא ימצאו אותך 10 שנים לפחות.” סתו לא נראה מופתע או מפוחד מהמידע החדש.
“אתה מהעתיד? איך העתיד הזה נראה?”. הוא שאל, מהורהר. חשבתי לרגע על העתיד. איך אפשר להתחיל לענות על שאלה כזאת?
– “יהיה טוב”אמרתי.
“טוב איך?”
– “המקום שאנחנו עומדים עליו עכשיו, המנהרה שמתחתינו, היא הולכת להפוך למנהרה שתקשר בין הפסטיבל הזה לפסטיבל מקביל בפלסטין. זאת הולכת להיות מנהרת השלום.”
סתו חייך.
“נשמע טוב, העתיד הזה. אני שמח”
– “אבל אתה חייב לבוא איתי עכשיו או שלא תראה את העתיד הזה בעצמך.”
סתו לא נראה משוכנע. חשבתי שאולי לא האמין שאני באמת מהעתיד.
– “אני יודע שזה נשמע משוגע”
“זה לא נשמע לי משוגע בכלל.” הוא ענה.
– “כל מה שאני אמרתי נכון.”

“אני יודע. ואני יודע גם שאם זה יקרה, אני הולך להעלם ולא לחזור הרבה זמן. אתה מבין, התכנית היא לפתח את מנהרות השלום. התנדבתי להיות חלק מקבוצה של חלוצים מהדרום, פעילי שלום, משוגעים אולי. אנחנו נפגשים לקפל את האינדינגב בהתנדבות – ואז, מיד אחרי שהאדם האחרון יעזוב את המדבר, אנחנו נתחיל לחפור.”
הוא השתתק לרגע. חיכיתי שימשיך.

“אתה מהעתיד ואתה יודע מה הולך לקרות, אבל אתה יודע מה קורה עכשיו? נופלת עלינו אש מהשמיים. המצב הזה לא יכול להמשיך. אני לא אתן לו להמשיך. השלום חייב לבוא עכשיו ואנחנו נביא אותו. אם חפירת המנהרות תביא שלום, כמו שאתה מספר, אני כנראה אמצא את עצמי גר בצפון הארץ בזהות בדויה. כשאתה חוזר לעתיד, אל תדאג לי ואל תחפש אותי. עכשיו, אחרי שסיפרת לי על העתיד, אני בטוח שעשיתי את ההחלטה הנכונה.”

נשארתי לשבת לידו במשך מה שהרגיש כמו שעה.
אני לא בטוח כמה זמן. לאחר מכן קמתי והלכתי בשקט. בכניסה למתחם ההופעות פגשתי את קשת. 
“הם אפילו לא הכניסו אותי. מצאת את סתו?”
– “לא.”
“חוסר מזל. רוצה ללכת לראות את קוסטה?”
– “כן.”

הלכנו להופעה. אנשים החלו להתקהל מול הבמה, ומאחוריהם עמד ילד קטן שנראה לי מוכר. נעמדו ליד הילד. קוסטה קוצה והלהקה פתחו את ההופעה בשיר קצבי ורועש, והקהל החל להשתולל. הילד נראה מבוהל וכיסה את העיניים.
“אתה מפחד?”, שאלתי אותו. הילד משך באפו.
“אני לא מבין למה הם מרביצים”, הוא מלמל.
– “הם לא מרביצים. תסתכל – זה רק פוגו חיבוקים.”
הילד הציץ מבין כפות ידיו על הקהל.
“אתה רואה? אף אחד לא מרביץ, הם רק מתחבקים.”

הילד נרגע והתקדם קצת לכיוון הבמה. אני חיפשתי משהו לשתות וניגשתי למתחם של עבר הזמן. מול הדלפק עמד פאבל, צעיר בעשור.
– “היי פאבל. מה שלומך?”שאלתי אותו.
“מי אתה?”, הוא שאל. נזכרתי שעדיין לא נפגשנו.
– “מעין.”
“מה העניינים, מעין? רוצה לשתות את משקה הבית? הוא פותח את התודעה ולוקח למקומות חדשים.”
– “כן, אני אשמח”, 
הוא מזג לי ממשקה הבית בכוס רב פעמית.
“יש על הכוס פיקדון של חמישה שקלים, אבל אני לא בטוח שתספיק להחזיר לי אותה.”

שתיתי את המשקה המסתורי ומיד הרגשתי סחרחורת.
ניסיתי למצוא את המחצלת של במת החיפושית כדי לשבת, אבל כל מה שראיתי זה הרבה מאוד חול. נפלתי על החול והוא כיסה אותי. נאבקתי בו וחפרתי, עד שמצאתי את עצמי שוב בתוך מנהרת השלום.
רצתי החוצה מהמנהרה, נסער. הגעתי עד במת הקוף כשהבנתי שאני כבר לא ב-2018. מול הבמה מצאתי את אורי, עומד בשורה הראשונה ומחכה להופעה.
“היי, איפה היית? כמעט פספסת את ההתחלה של קוסטה.”
– “אתה לא מפחד ממנו פחד מוות?”
“אתה יודע של‘הייל רחם’ היה שיר כזה?”
– “מה?”
“ששש מעין. ההופעה מתחילה”.

הסוף.

Write a Reply or Comment