עמוד הפייסבוק המשעשע “עובדות שקריות על אינדי” פרסם השנה כמה פוסטים שגרמו לנו להסתכל על הקהילה שלנו בחיוך רחב.
הן הסכימו בטובן לכתוב לנו סיפור קצר בהמשכים למגזין. החלק השני לפניכם.
[פספסתם/ן את החלק הראשון? הנה הוא ממש כאן]
קריאה נעימה –


מאת: עובדות שיקריות על אינדי (נגב)

פרק 2 – 2018

קשת הביטה דרך המצלמה וראתה תמונות נעות: שלושה אנשים החזיקו מגדל של כוסות חד פעמיות בידיים. איש מזוקן רקד מחוץ לקהל, רץ במעגלים או הסתובב במקום והיה שקוע במשהו: בשיר או בעצמו. גשר צבעוני מבד נראה כמו בלון גדול ורקד ברוח, ואיש שנתקל בה בטעות שפך עליה בירה. רוב הזמן ראיתי רק חצי מהפנים שלה.
הגענו אל מעבר לבמת החיפושית ולא היו שם עפיפונים, רק שורה של שירותים כימיים בצבע כחול. מצאנו את עצמנו עומדים בתור. לידנו עמדו ארבעה נערים, בקבוצה. הם לבשו חולצות צבעוניות מכופתרות ועשו הרבה רעש. קשת מיהרה אליהם: “אפשר לצלם אתכם לסרט שלי?”

הם צחקו, שאלו על מה הסרט והסכימו לפני שהיא ענתה. קשת הרימה את המצלמה וסימנה להם שהיא עומדת להתחיל להסריט.
“זה פועל? זה פועל?”
-“כן”
“טוב אז אה… אנחנו באינדינגב… אחלה ווייבים… מחכים לשירותים”
-“מדהים. מה ההופעה שאתם הכי מצפים לה?”
פיל טראק!”
“לא נו אחי מאיפה הבאת אותם? אינג עדין, גו!.”
“תוציאי אותם בעריכה. את יכולה להוציא אותם? הם סחים רצח..”
“אחי מה סחים אני אומר לך אינג עדין, גו!
“מה אינג עדין, גו! אמרנו הולכים לכפות הרגעה בדבש
“מה זה כפות הרגעה בדבש? את שומעת איך הוא ממציא דברים?”
“זה השירים של גבריאל אחי!”

הפסקתי להקשיב. הזמן שעבר מאותו ויכוח של הנערים על הופעות ועד שישבתי עם קשת מול במת החיפושית, אוחז בכוס חד פעמית מלאה בקרח, נמחק מזיכרוני. אני זוכר שהיה לי חם, שהקרח צרב לי את כף היד דרך הכוס החד-פעמית הדקה ואת המבט של קשת מעביר מסר: “הוא התחרפן לי שוב”.
– “כפות הרגעה בדבש וסתו נעלמו לפני 20 שנה.” אמרתי.
מרוקו התפרקו, כן.”
– “לא. אני מתכוון לסתו, ולכל המופיעים. פעם אחרונה שראו אותם הייתה ב-2018″
“אתה מתכוון השנה?”
– “מה זאת אומרת השנה?”
“נראה לי שכדאי שנלך למד”א עכשיו…”
– “השנה 2018?”
“כן.”

קשת הוציאה מלבן שחור עשוי פלסטיק מתיק הצד שלה. היא לחצה עם האצבע, והמלבן זהר באור כחלחל, מסנוור. “הנה תראה, היום האחת עשרה באוקטובר, 2018. אתה זוכר שנפלת? נפגעת בראש?”
-“אני חושב שחזרתי בזמן.”
“אוי מאמי…”
-“עכשיו הבנתי למה הכל שונה! ‘ירד לי האשראי’ – כמו שאומרים.”
“מה?”
-“תקשיבי, אני באתי מ-2028. הייתי באינדינגב, שתיתי משקה מסתורי אצל פאבל בעבר הזמן, וכנראה, איכשהו, הוא החזיר אותי עשר שנים אחורה, להיום.”
“אני מבינה. אולי כדאי שנלך לבדוק אותך בכל זאת, רק ליתר ביטחון?”

הוצאתי את האייפון 16n  שלי מהכיס והראתי לה. לא הייתה קליטה, אז הראתי לה את מספר הדגם שכתוב על הסוללה. היא לא השתכנעה.
“אני יכול לספר לך משהו שיקרה, כדי להוכיח לך. משהו לא צפוי, למשל… בעוד עשור יהיו כאן שני פסטיבלים! יהיה פסטיבל תאום לאינדינגב שיפעל בפלסטין, ותהיה מנהרה שתחבר ביניהם. כשחושבים על זה, זאת אותה מנהרה שאנחנו עומדים מעליה עכשיו.”
היא לא השתכנעה.
“הלוואי שהייתי יכול להוכיח לך. אולי אני אספר לך משהו על הפסטיבל הזה: זאת הפעם האחרונה שתראי את סתו. אבל לא תוכלי לדעת את זה עכשיו. אולי… מה השעה עכשיו? אני חושב שעוד מעט עומד לרדת גשם.”
-“לא אמור לרדת גשם.”
“אבל ירד.”

ישבנו בשקט ובנתיים החלו להתקהל סביבנו עוד ועוד אנשים, מצטופפים תחת הסככה. שמענו אנשים צועקים מרחוק: “יורד גשם!”. קשת נראתה נדהמת.
“איך ידעת שירד גשם? אף פעם לא יורד גשם באינדינגב.”
-“ב-2018 ירד.”
“ומה אמרת על סתו? הוא נעלם?”
-“כן. הוא וכל חברי כפות הרגעה בדבש. מיד אחרי האינדינגב.”
“ואתה מתכוון לתת לזה לקרות?”
-“לא הפעם. עכשיו אנחנו פה, ואנחנו נציל אותם.”

קשת כיוונה את המצלמה שלה אליי, לחצה על כפתור וסובבה את הגליל המחוספס מסביב לעדשה.
“מזכרת ממעין, שהגיע לאינדינגב משנת 2028” היא אמרה, לחצה שוב על המצלמה והניחה אותה על ברכיה. ישבנו בשקט.
“רגע… אמרת שאנחנו עומדים מעל מנהרה?”
-“כן. אבל המנהרה לא תעלם, וסתו כן, אם ניתן לו.”
יצאנו לחפש את כפות הרגעה בדבש. הגשם פסק, ואנשים החלו להתפזר להופעות. התקדמנו לכיוון במת הפיל, מול הופעה של תהל אייסנברג. זיהיתי את הקול שלה מעשר שנים קדימה.
תהל אייסנברג עדיין מופיעה בעתיד?”
-“כן, היא הקימה להקת מטאל בשם אייס אנד ברג. הם הופיעו שנה שעברה.”
“אה. גדול”

הלכנו לכיוון מתחם האומנים. לקשת היה רעיון להסתנן לשם בתור צוות צילום. בכניסה למתחם ישב מאבטח מנומנם על כיסא פלסטיק, אותו הצלחנו לעבור בקלות בזמן שהוא התעלם מאיתנו לחלוטין. בכניסה למתחם עמד איש רזה עם קעקוע של סימן האינסוף על זרוע ימין. הוא החזיק משהו קטן ומלבני ביד אחת, מכוון לכוס חד פעמית שהוא קימט ביד השנייה. הוא נראה מרוכז.

“זה ילד האורז!” קשת אמרה, מחווה בראשה לכיוון האיש. ניגשתי אליו. קשת הכינה את המצלמה.
– “סלח לי רגע. אנחנו במשימה להציל כמה אנשים חשובים. ראית בסביבה את סתו? או מישהו מכפות הרגעה בדבש?”
“לא ראיתי אותם.”
האיש לחץ על כפתור בדבר הקטן והמלבני, ומיד בקע ממנו קול מתכתי: “לא ראיתי אותם. לא, לא, לא, לא ראיתי אותם.”
– “מה זה ביד שלך?”
“זה סאמפלר. אני מסמפל את האינדינגב. את כל הצלילים שאני אוהב שאני שומע. באינדינגב תמיד יש את כל הצלילים הטובים. אחרי זה אני עושה מזה שירים שיצאו לאינדינגב הבא.”
הוא לחץ שוב על הכפתור: “סאמפלר, סאמפ- סאמפ- האינדינגב- האינדינגב הבא”
– “זה יפה. אם תמשיך ככה, בעוד עשרים שנה עוד תופיע בספהאוצ’לה.”
הוא חייך ולחץ על הסאמפלר: “עוד תופיע בספהאוצ’לה- ספ-ספ-ספהוצ’לה”.

המשכנו לתוך מתחם האומנים. במרכז החלל עמד שולחן לבן מפלסטיק, סביבו ישבו קבוצה של אנשים. יכולתי לזהות את עקי אבקי, צעיר בעשר שנים, אך עדיין דומה מאוד לעצמו, וקשת זיהתה את ענבל ג’ייסון לוי, נתי ווינר ואבי-גיל כואב-ארי יחד איתו. הם חדלו לדבר אחד עם השני והסתכלו עלינו.
“את מי אתם מחפשים?”
-“את סתו.”
“אני לא חושבת שהוא הגיע עדיין. כפות הרגעה בדבש מופיעים רק מחר.” 

יצאנו ממתחם האומנים מאוכזבים. קשת כיבתה את המצלמה ושאלה שאלות על העתיד:
“תספר לי על מי שראינו. מה יהיה איתם עוד עשרים שנה?”
-“עקי אבקי ממשיך להופיע באינדינגב שנה כן שנה לא.”
“אוקיי. וענבל ג’ייסון לוי?”
-“זאת הייתה ענבל? לא זיהיתי אותה עם השיער הארוך. היא חזרה בתשובה, ומסתובבת עם כיסוי ראש. היא הפכה למאוד מבוקשת באירועי הפרשת חלה.”
“אשכרה. וכואב-ארי?”
-“היא נסעה להוליווד. עשתה תפקיד אורח ב-CSI.”
“עדיין יש CSI?”
-“זה לנצח.”
“ומה קורה לנתי ווינר מסיסטר באלי?”
-“אה זה ההוא מסיסטר באלי? הם הופיעו בעצרת השלום המרכזית של המזרח התיכון, מיד אחרי החתימה על הסכם השלום האזורי. הם להקה ענקית עכשיו.”

היו לה הרבה שאלות על השלום האזורי ולא על הכול ידעתי לענות.
סיפרתי לה על הפסטיבלים התאומים של העתיד, על מנהרת השלום ועל האפליקציה של האינדינגב, שמחליפה את התכנייה המודפסת ומתנהלת בה תחרות בה הקהל מנסה לנחש מה יהיה השיר הבא בהופעה. סיפרתי לה על החיים שלי, על הסיפורים שאני כותב ועל בן הזוג שלי, שאני חושב להציע לו נישואין.
היא אמרה שהעתיד נשמע מושלם, אוטופי ממש, ואני עניתי שכשנמצאים בפסטיבל, העתיד תמיד נראה אוטופי..

 

To Be Continued….

Write a Reply or Comment