עמוד הפייסבוק המשעשע “עובדות שקריות על אינדי” פרסם השנה כמה פוסטים שגרמו לנו להסתכל על הקהילה שלנו בחיוך רחב.
הן הסכימו בטובן לכתוב לנו סיפור קצר בהמשכים למגזין. החלק הראשון לפניכם.
קריאה נעימה –


מאת: עובדות שיקריות על אינדי (נגב)

פרק 1 – 2028

פסים של צל על חול מדברי לבן יצרו צורות מלבניות. הצורות ריקדו על הקהל, וגם הקהל רקד.
גג האוהל נצבע בפסי בורדו וצהוב בהיר-מלוכלך. שלושה מאווררים, כל אחד בגודל אדם בוגר, הסתובבו עם כיוון הרוח ויצרו צללית רשת אשר לכדה את הרוקדים. זזתי כדי שלא תלכוד אותי. אני לא רקדתי. בנעלי ‘נייק’ שטוחות, הגובה שלי היה מטר שבעים וקצת. השיער חלק ולא מסופר. באותה תקופה למדתי ספרות, שנה ב’ באוניברסיטת תל-אביב, ולא עבדתי. חייתי מכתיבה לתחרויות – לא הייתי כותב של פעם בדור, אך בורכתי בכישרון להבין בדיוק מה מחפשים הבוחנים ולייצר סיפורים קצרים לפי דרישה.

על הבמה הופיעו “סמול פוט-ביג הנדס: ההרכב” עם קטע אינסטרומנטלי מאלבומם החדש ומאחוריהם שלט אלקטרוני גדול ומתחלף: “אינדינגב 2028 \ במת הקוף \ סמול פוט-ביג הנדס: ההרכב – מגנטיק מיינד“. באפליקציה של הפסטיבל הצלחתי לנחש אפס שירים, וזכיתי בכלום. איזה ילד מבאר שבע הצליח לנחש את כל השירים בהופעה, וזכה בשתי כוסות לימונערק וכובע של האינדינגב. הרגשתי יד על הכתף.

“מעין”.
אורי, החבר שלי, חזר ממתחם האוכל עם כוס שקופה מלאה בדגני בוקר. הוא גבוה ממני בראש, היה לו שיער צבוע באדום ומבט מודאג. “אתה לא מבין את מי הביאו לפה עוד פעם!” הוא אמר.
– “לא.”
“את קוסטה קוצה! הופעת הפתעה! למה הם לא מודיעים מראש?”
“כי הם לא משוגעים כמוך.”

לאורי היה פחד מוגזם ולא רציונלי מקוסטה קוצה. אני לא חושב שהוא אי פעם באמת ראה אותו, אני אפילו לא בטוח שהוא היה מזהה אותו אם היה מגיע בטעות להופעה שלו או נתקל בו ברחוב, אבל תמיד כשניסיתי לשאול אותו למה הוא מפחד כל כך מקוסטה, הוא התחמק ולא הסכים להסביר לי. לרוב, הפחד המוזר הזה לא הפריע לנו בכלל, חוץ מהפעמים בהן אורי סירב בתוקף לעבור בשכונת פלורנטין.

“אם אתה חוזר עכשיו הביתה אנחנו נפרדים! אני רציני, אורי, אל תעשה את הפרצוף הזה!”.
ברור שדיברתי שטויות. אורי לא קנה את זה, אבל השתכנע בכל זאת. “הלוואי שהייתי יכול לחזור הביתה. אני הולך למתחם עפיפונים עד שהסכנה תעבור”
“אתה משוגע על כל הראש!”
“גם אני אוהב אותך מיצי.”
“זה קרה רק פעם אחת!”

אורי הלך למתחם העפיפונים, ואני הלכתי לחפש משהו לשתות, משכנע את עצמי שחבר שלי שפוי. מחוץ לאוהל כבר היה חשוך ומלא באנשים. על השבילים נמתחו שרשראות של אור ובצמתי הדרך קבעו שלטים שהורו לאנשים את הדרך וגילו איזו הופעה מתקיימת באיזו במה. שלט אדום הזכיר לאנשים שהשימוש בכלים חד פעמים אסור, ושלט אחר, ירוק, כיוון אנשים למכונה אוטומטית לממכר כוסות רב פעמיות בחמישה שקלים לכוס. העברתי את האייפון 16n בקורא על מנת לשלם. המכונה הייתה איטית להחריד, והשמיעה צליל מכני כשיצרה את הכוס על המגש. כזו ענתיקה. על המסך הופיעה השאלה “התרצו לשתות או לצאת?”. ברור שלצאת. עוד לא לגמרי התרגלתי לאפשרות של שתיית משקאות אלכוהוליים ישירות מהמכונה.

המשכתי ללכת, מחפש אלכוהול שעורבב בידי אדם.
כמעט הגעתי לפתח ‘
מנהרת השלום‘, כשראיתי מרחוק את דוכן “עבר הזמן“. איש מבוגר, גבוה מאוד ובעל רעמת שיער צהובה וארוכה ערבב שם את מה שנראה כמו לימונדה בתוספת משקה שקוף ומסתורי. מסביב לדלפק מולו, סודרו מדפים ועליהם ספרים מצהיבים שנראו בני עשרים שנה לפחות. בקצה הדלפק הוצב מעמד לקסטות, הוצאות חדשות של אומנים ישראלים הוצבו עליו ומאחוריו פוסטר גדול עם הכיתוב “מבצע לציון 10 שנים להעלמותם של חברי ‘כפות הרגעה בדבש’ – קנו משקה מסתורי וקבלו חציל מתנה”. האיש הפסיק לערבב.

“אתה יודע מי אלה?” הוא הסתכל עליי.
ידעתי את התשובה, אבל הוא לא נתן הזדמנות לענות.
“אלה קוראים להם ‘כפות הרגעה בדבש’, אולי היפסטרים עדכניים כמוך לא מכירים. אבל הם היו גדולים מאוד לפני עשר שנים, רגע לפני שפתאום נעלמו…”
“אני יו…”
“זה היה באינדינגב 2018, בדיוק לפני עשר שנים. נתנו הופעה ופוף..”
הוא קירב את שתי הידיים ופרס את אצבעותיו בתנועה שמדגימה את ההעלמות.
– “ולא יודעים מה קרה להם.” הוספתי.
האיש נראה מופתע וקצת מתרשם.
“נו. אז אתה מכיר אותם, אתה יודע.” הוא חזר לערבב את המשקה המוזר.
“נראה שאתה יודע הרבה על כפות הרגעה בדבש, ועל האינדינגב, אה….?”
“פאבל..”
“הכרת גם את סתו, פאבל?”

הוא הרים לאיטו את המבט מהשתייה המסתורית ונעץ את עיניו ישירות בעיני.
“מכיר את סתו? אם אני לא אכיר אז מי יכיר?! ; רוצה לשתות?”. פאבל מזג לימונדה ושני צ’ייסרים של משקה לבן מסתורי לכוס שקופה, עליה היה טבוע הסמל של ‘עבר הזמן’ והניח לי אותה ביד.
“כמה אני חייב לך?”
“עליי. נשתה לכבוד סתו.” הוא מזג לעצמו משקה דומה ושתינו בדממה. המשקה היה חזק וטעים. קצת סמיך, אבל אחרי שהתגברתי על הטעם החריף, יכולתי להרגיש מתקתקות עדינה.
“מה זה היה?”
“זה, מעין,  משקה הבית! הוא מרחיב את התודעה, ופותח שערים למקומות חדשים..”
“הממ… תודה!”

עזבתי את הדוכן של פאבל והתחלתי לשוטט.
הייתי שיכור, לא שמתי לב לאיזה כיוון אני הולך, ולא חיפשתי דבר. אני לא זוכר בדיוק מה עלה בראשי כשנכנסתי ל’מנהרת השלום’, אולי השאלה האם אמרתי לפאבל בכלל איך קוראים לי? ואם לא – איך הוא ידע? בכל אופן, בעודי נכנס עמוק יותר ויותר אל המנהרה החשוכה, התחלתי להרגיש את קירותיה קורסים ודליים של חול שנשפכים עליי. עצרתי את הנשימה וניסיתי להלחם בחול המתערם, מתאמץ לפלס את דרכי כלפי מעלה.

מבולבל ומסוחרר מן החוויה והאלכוהול, הצלחתי לחלץ את עצמי מן החול המדברי. הסדרתי את הנשימה והחלטתי להירגע מול ההופעה בבמה המרכזית. גררתי רגליי לבמת הקוף אך התחושה הייתה מוזרה: יכול להישבע שראיתי כוס חד פעמית זרוקה על הרצפה לרגליי. התאורה הבוהקת הכאיבה לי בעיניים והייתי בטוח שאני חולם כשראיתי לפחות שלושה אנשים בוגרים עם פאוץ’! מרחוק, שיר ישן של “סמול פוט-ביג הנדס: ההרכב” התנגן מהבמה, הופעה שכבר מזמן הייתה צריכה להסתיים. שמחתי שהיא המשיכה, וקיוויתי שההופעה תסדר לי קצת את הראש.

התקרבתי לבמה, ומיד הבנתי שאני לא במקום שהייתי אמור להיות בו.
חברי הלהקה נראו צעירים בעשור, גב הבמה לא היה חשמלי ולא התחלף, אלא חתיכת עץ שמישהו כתב עליה ‘אינדינגב’ עיטרה את הרקע. למאווררים לא היה זכר, מעליי הייתה רק ציליה מחוררת, צבועה בפסים צהובים וסגולים. הוצאתי את טלפון ה-16n שלי כדי לבדוק את מיקומי באפליקציה, ועל המסך הופיעה הודעת ‘אין קליטה’.

הרגשתי תלוש מן המציאות. נבהלתי והתחלתי לרוץ לעבר היציאה מהמתחם, שם נתקלתי חזיתית בבחורה נמוכה. כשנתקלנו, נשמט מאחיזתה מה שנראה כמו גליל שחור מתכתי מוזר. שעות לאחר מכן הבנתי שזו הייתה מצלמה פרימיטיבית.

“מה אתה רץ ככה? זה ציוד יקר!”
היא הרימה את המצלמה מהחול וניערה אותה. התיישבתי על החול, קפוא מהלם ההתקלות והמצב. היא הביטה בי, והכעס על פניה התחלף במבט מרחם, כמי שמביטה על ילד אבוד. “אתה בסדר? אתה צריך מד”א? חכה אני אקרא להם”.
“לא, חכי! אני בסדר עכשיו…”.
שיקרתי. היא התיישבה לידי. “אתה פה לבד? אני קשת, דרך אגב. איך קוראים לך? מאיפה באת?”
“מעין…”
“אני מירושלים במקור, אבל עברתי לשדרות. אני לומדת עכשיו קולנוע בספיר, אתה סטודנט גם? אני מצלמת עכשיו סרט דוקומנטרי על האינדינגב, בגלל זה המצלמה, אתה רואה? אתה פה לבד? וואו איזה אומץ! רוצה להצטרף אלינו? בוא אני אראה לך איפה שמנו את האוהלים”
“אני פה עם בן הזוג שלי, אבל אני לא מוצא אותו…”

“אז בוא אני אעזור לך לחפש אותו. אני קשת, דרך אגב”
“כן, אמרת.”

To Be Continued….

Write a Reply or Comment