מאת: הילה לויט

זה ערב מוקדם ברחוב צר בתל-אביב.
התקהלות של אנשים עם כוסות בירה ביד, עומדים על מדרכה על יד דלת זכוכית, מדברים ומחליפים חוויות מהופעה שהסתיימה זה עתה, במרחק גרם מדרגות אל מתחת לאדמה. להקה חדשה של מוזיקאית ותיקה – חמש נגניות מוכשרות ורגישות שיודעות לתת בראש כשצריך – סיימה לפני כמה דקות את הופעת הסולו הראשונה שלהן. אני לוקחת מהבר משקה, מזמינה מהמקום הסמוך משולש פיצה ללא גבינה אמיתית, ומתלבטת – מה הלאה?
בבר השמח ברחוב המקביל מתחיל בקרוב טריפ מוזיקלי-פסיכדלי של מוזיקה חיה מבוססת דגימות; בחלל אפל אחר, ממש מעבר לחפירות הרכבת הקלה ומתחת לאדמה, תופיע בהמשך הערב להקה שמזכירה לי סצנה במשחק מחשב עתידני; אך אני בוחרת להישאר ממש איפה שאני נמצאת וממשיכה את הערב בהקשבה לבחור הגבוה שמאמן את שריר האמת, על הריצפה של המרתף. אחריה, על המדרכה בחוץ, נשב – חבורה של מאזינים מרוצים, מוזיקאים או חובבי מוזיקה מושבעים. חלקינו נסיים את הערב ואחרים ימשיכו לאירוע הבא: מסיבת דאב בבר הגדול שבמגרש החניה הסיטונאי, שמתישהו, כמעט אי אפשר לזכור מתי, עוד היה נחשב לזמני.

עבור מיטיבי הלכת, שמרבים ללכת להופעות בעיר, הערב הזה אינו נשמע כמו דוגמא מופרכת. למעשה, הוא מייצג ערבים טיפוסיים בתל-אביב, המתאפיינים בריבוי אירועים, הופעות ומפגשים מוזיקליים מסוגים שונים. בכל ערב נתון בעיר, מתקיימות הופעות המבוססות על מכירת כרטיסים במקומות כמו לבונטין 7, בארבי, הצימר או צוזאמן – אבל גם (ואולי בעיקר?) הופעות חינמיות בברים ומועדונים כגון הכולי עלמא, רדיו EPGB, תדרFM, הרצל  16 (לשעבר הרוטשילד 12) והרשימה רק נמשכת. כמובן שלא מדובר בהופעות בלבד – באותו זמן, חדרי החזרות הפזורים בעיר מאכלסים להקות שמתכוננות לביקור הבא שלהן באחד מהמוקדים שמניתי עד כה.

שנים של עמידה בהופעות הכי קרוב שאפשר לרמקולים ואימוני תופים בספוטים יצירתיים ברחבי העיר, הובילו לא רק לירידה משמעותית באיכות השמיעה שלי, אלא גם לסקרנות גדולה לגבי היווצרותם של תתי-המקומות האלה: הטרוטופיות זמניות מתחת לאדמה או מעבר לדלתות מתכת שבהן המוזיקה היא העיקרון המארגן. שאלות רבות מתעוררות לגבי תפקידם של המקומות הללו בקונטקסט העירוני, מיקומם בהקשר הגיאוגרפי ומשמעותם עבור העיר הזו, שבה אני גרה כל חיי. איך המרחבים המוזיקליים האלה משפיעים על הסביבה העירונית? כיצד הם מהדהדים אותה? האם העירייה יכולה להתערב בשמירה עליהם ממנגנוני שוק חופשי המאיימים להרחיק אותם עוד ועוד לשוליים, והאם היא בכלל צריכה? את כל השאלות האלה (ועוד) אני חוקרת בימים אלה בעבודת התזה שלי, במסגרת המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה באוניברסיטת תל-אביב.

“הטרוטופיות זמניות מתחת לאדמה או מעבר לדלתות מתכת שבהן המוזיקה היא העיקרון המארגן.” / [אולפני הסליק בפלורנטין, מתוך עמוד הפייסבוק]
מבלי לפגוע חלילה בחשיבותן של תרבויות ואמנויות הנוצרות בערים אחרות בארץ, לתל אביב-יפו תפקיד מיוחד בהיותה מרכז אמנותי ותרבותי, עבור אמנות פורמלית-ממוסדת באופן כללי, ובאופן ספציפי עבור אמנויות אלטרנטיביות ותרבויות שוליים. ברחבי העיר נמצאים שפע של מוזיאונים, גלריות, תיאטראות ומרחבי תצוגה, כמו גם מרחבים מוזיקליים, שלשמם התכנסנו. מוזיקאים, או חובבי מוזיקה, לא מטרידים עצמם לרוב בשאלות הנוגעות למעורבות העירייה בעיצוב או תמיכה בתרבות העירונית, אלא כאשר הדברים משתבשים.  על כך יעיד ההד הציבורי סביב מאבק הארנונה של בעלי חדרי החזרות בשנים האחרונות, או זעמם של בליינים לגבי סגירות זמנית של מקומות בילוי בשל סוגיות רישוי. בטקסט הקצר שלפניכם, כמו במחקרי, אני מבקשת לחשוב על אופני מעורבות הרשות העירונית בעיצוב התרבות המוזיקלית בעיר,  גם במצב עניינים רגיל.

בתכנית האסטרטגית של תל אביב-יפו – מסמך חזון עירוני שמעיד על ״אני מאמין״ עירוני-עתידי אם תרצו –  מוגדרת העיר תל אביב-יפו כ”מרכז כלכלי ותרבותי-מטרופוליני, ארצי ועיר עולם” וכ-“מרכז תרבות ויצירה ישראלי ובינלאומי”. ההתייחסות המרכזית העולה במסמך היא למוסדות התרבות העירוניים והפורמליים,  אבל ישנה גם התייחסות ישירה לעידוד ״יוזמות חדשניות ואמנים עצמאיים״ תוך ״שמירה ופיתוח של מרחבים וחללים מגוונים ליצירה תרבותית״. בהקשר מרחבי היצירה עצמם, התכנית מתייחסת לשימור של איזורים בעיר שבהם מתקיימת פעילות יצירתית בשל מאפיינים פיזיים ייחודיים (למשל איזור קריית המלאכה), ולתכנון והקצאה של מבני ציבור לטובת פעילות יצירתית לסוגיה. נכונות לשמירה על מרחבי היצירה האלטרנטיביים בעיר מוזכרת לא פעם במצעיהם של המועמדים השונים לרשות העיר – אסף זמיר אף מזכיר באופן ספציפי את מרחבי המוזיקה, כשהוא מבטיח במצעו להיות “זה שיטפל בארנונה לחדרי החזרות ואולפני ההקלטות, בצורה כזאת שתאפשר למוזיקאים להמשיך לפעול פה”.

כוונות לחוד ומעשים לחוד, כיום מתבססת מעורבות העירייה ביוזמות ופעילויות אמנותיות על כמה פלטפורמות תמיכה ייעודיות: ראשית, קיים מנגנון תמיכה עירוני במלכ”רים – מוסדות ציבור שפועלים בתחומי העיר שלא למטרות עשיית רווח, בין היתר גם בתחומי האמנות. בנוסף למנגנון זה, מלכ”רים בתחום התרבות רשאים להגיש בקשה להקצאת נכסים בעיר, ללא תמורה או בתמורה סמלית, לתקופה של 5 שנים. מדובר בשטחים “חומים” (מכונים כך בשל צבעם בתכנית המתאר) המיועדים למבני ציבור, וביניהם נכסים הנמצאים בבעלות העירייה, מוחכרים מגורמי מדיניים כמו מינהל מקרקעי ישראל או מוקצים לעירייה על-ידי יזמים פרטיים, לרוב תמורת תוספת בזכויות הבנייה.

עוד יוזמות הנוגעות למרחבי היצירה, אך כמעט ואינן נוגעות כיום למוזיקאים, הינן הקצאת מקלטים ציבוריים דו-תכליתיים לשימושם של אמנים, הפעלת מרכזי סדנאות (“סטודיואים”) במרחבים זמניים כדוגמת גבירול ותעריף ארנונה מוזל לחדרי עבודה של אמנים בתחומי האמנות הפלסטית.

מבחינת תמיכות ישירות באמנים עצמם, באופן שנתי מתקיימות וועדות לתמיכה באמנים עצמאיים, המעניקות סיוע כספי בחשיפתם של פרויקטים בתחומים שונים, לרבות מוזיקה. מעבר לכך, ישנם אירועים ויוזמות עירוניים בהם נשכרים שירותיהם של מוזיקאים להופעה בבמות העירוניות; על-פי רוב לא מדובר באותם מוזיקאים שנראה בקרוב על במות האינדינגב, אך לעיתים ישנן יוזמות ייחודיות בהן משתתפים גם אלה.

עיקר הגורמים שמניתי עד כה נוגעים למדיניות העירונית. אבל מבחינת התכנון העירוני של מרחבים המזוהים עם מוזיקה אלטרנטיבית על שלל גווניה, מעניינת לא רק השאלה מה עושה העירייה, אלא גם מה היא לא עושה. כדי להסביר את האמירה הזו, כדאי להתחיל מלשאול מהו בכלל תכנון ערים? מדובר בתהליך המגדיר ומעצב את הסביבה העירונית, תוך הסדרה של שימושי הקרקע והסביבה הבנויה על-פי היבטי היום-יום השונים המתקיימים בה. התכנון העירוני עוסק בפיתוח פיזי של העיר, אבל גם בשלל היבטים חברתיים, קהילתיים וכלכליים שלה. ״התפתחות העיר תלויה באופני ״הקריאה״ (המדומיינת) שלה על ידי מתכנניה״ כותבים איתן מכטר ואביטל מאיה מכטר, ״בעיר הפוסט-מודרנית יוכלו להתגלות בנייני ממשל כגלריות ובתי מסחר במגדלי מגורים, מוסדות תרבות במבני טכנולוגיית-עילית והרחוב כבמה למופעי תרבות ומיצגי מחאה […] התכנון לא יקבע ולא יסמן קווי תיחום סופיים אלא יזמן את אפשרויות ההצמחה של פעילויות חדשות ושיתופי פעולה בין-מוסדיים שטרם נראו״ (מכטר ומכטר, 2015). דיון מעניין במשמעותו של התכנון העירוני אפשר למצוא בכתבה של אורי גינוסר מהמגזין שעבר, בו מנותחת סביבת הפסטיבל וארגונו מעיניו של מתכנן עירוני לעתיד.

רבים מהמוקדים המוזיקליים החשובים והמעניינים ביותר בתל אביב-יפו נמצאים בנקודות בעיר המאופיינות בשוליות מרחבית, בין אם בתכנונם המושהה/שאינו מוסדר, מעמדן הסוציו-אקונומי של האוכלוסיות המתגוררות בסביבתם ובין אם  – ברמה הבסיסית ביותר – במצבם הפיזי של המבנים בהם הם ממוקמים. כך למשל, בנייני תעשייה ומלאכה ישנים הופכים אזורים רוויים חדרי חזרות; רחובות מוזנחים המאופיינים בפעילות לילית לא חוקית מהווים נקודת מפתח להתמקמות של מרחב הופעות ואמנות משוחרר מכל עכבות; קונטיינר באתר בנייה הופך למיקום מפתח עבור אימוני מתופפים; ומחסני בניין משרדים הופכים לחללי אימון עבור להקות מזדמנות.

התופעה הזו נקראת אי-פורמליות בתכנון, או על-פי ארז צפדיה ואורן יפתחאל ״מרחבים אפורים״: אלה מרחבים הממוקמים בין המרחבים “המולבנים” של חוקיות/אישור/בטחון לבין המרחבים “המושחרים” של ענישה/גירוש/הרס (צפדיה ויפתחאל, 2014). תהליכי המירחוב האפור, או ״תכנונם״ של מרחבים אי-פורמליים, נתפסים כמרכיב הולך וגדל בערי המחר. אי-הפורמליות מוגדרת כצורת פיתוח בלתי מתוכננת או מוסדרת, המייצרת מנגנוני שוק של קרקע, דיור וכלכלה שאינם מוכרים או מפוקחים על-ידי המדינה. השילוב של שני תהליכים מקבילים – פיתוח בלתי פורמלי ״מלמטה״ ופעולות השעיית החוק בידי המדינה ומוסדותיה “מלמעלה״ – הוא שמייצר תהליכים של מירחוב אפור.  היווצרותם של מרחבים שכאלה מזוהה על-ידי החוקרים כפעולת התנגדות, המכוננת זהויות שוליות ולעיתים אנטי-הגמוניות.

ואם באנטי-הגמוניות עסקינן, בואו נקח כדוגמא את חבורת ה״ריאלטי ריהאב סנטר״: עוד לפני שהיתה תנועה נודדת המתמקמת לרגעים בנקודות שונות בעיר (תדר, בארבי, לבונטין, הופעות רחוב או לב ים) – או בכלל במרחב (מישהו אמר במה מחוץ לפסטיבל אינדינגב?), אפילו עוד לפני שקמה להקת ה-Great Machine של האחים חביב, הריאלטי ריהאב סנטר היה מקום. אי שם בשנת 2011, בתקופת המחאה החברתית, הפכה דירת מרתף מתחת לבית-מלון בשכונת כרם התימנים לאבן שואבת למוזיקאים, אמנים וחובבי הז׳אנר- מעין מתנ”ס אלטרנטיבי, ששימש מוקד להופעות, לחזרות, לתערוכות ולמפגשים חברתיים.  

להקות מוכרות ואהובות הופיעו בו לעיתים תכופות: “המפשעות“‘, “וויתרתי“, “שעלת נפוצה” (שלימים שניים מחבריה הקימו את ״המסך הלבן״) וכמובן ה- Great Machine כלהקת הבית. אפילו ה-Angelcy קיימו בו את הופעתם הראשונה. על-אף חשיבותו הרבה בסצינה המקומית – ואולי דווקא בזכות כך –  המקום הוקם ונוהל באופן מאולתר למדי, קודם כל מתוך הצורך של מקימיו בחדר מוזיקה. התפתחותו לכדי חלל הופעות הייתה בלתי מתוכננת, אורגנית, והאישורים הבירוקרטיים הנדרשים לניהול של מקום כזה מעולם לא הופקו. הדבר גרר כמובן מפגשים תכופים עם הפקידות העירונית – אבל לא עם אותם בעלי התפקידים שמחלקים את התמיכות העירוניות שמפורטות למעלה:

במהלך פעילותו פקדו פקחים עירוניים את המקום בכדי לחלק דו”חות שונים על רעש ועל היעדר אישורים להפעלת עסק. שנים בודדות לאחר פתיחתו של המקום, באמצע הופעה של “אביב מארק והמוות” הגיעו פקחים למרתף והודיעו על סגירת המקום. בעליו קיבלו 12 כתבי אישום שאוחדו לניהול עסק לא חוקי, ונתבעו על-ידי עיריית תל אביב-יפו ורישוי העסקים של המשטרה בבית-המשפט לעניינים מקומיים. המקום, שהיה קיים בסך-הכל שלוש שנים, נותר כאגדה אוטופית למרחב בו מתכנסת קהילה המבוססת על אהבה משותפת לרוקנרול ולבלאגן. יעידו על כך עשרות רגליים קופצות ואדי החום והעשן העולים מחדרונים צפופים, בכל פעם שהוא נפתח מאז לרגעים קצרים במוקדים שונים בעיר.

האם במקרה זה הייתה יכולה העיריה לסייע, לתמוך, או לפחות לא להפריע למתרחש במרתף? המקרה של הריאלטי ריהאב סנטר הוא מקרה בוחן מעניין לדיון בשאלות רוחביות – תיאורטיות ופרקטיות –  הנוגעות למעורבות העירייה במוקדי המוזיקה האלטרנטיבית – ותרבות השוליים בכלל. מעבר ליוזמות העירוניות המפורטות בתחילתה של רשימה זו, עיריית תל אביב-יפו עושה כיום מאמצים רבים בזיהוי של קהילות הקיימות ופועלות בעיר- בין אם קהילות גיאוגרפיות (תושבי שכונת שפירא), קהילות גילאיות (בני-נוער), קהילות תוכניות המבוססות על עיסוקים או תחביבים (בעלי כלבים) או חתכים שונים של כל אלה (אמנים בפלורנטין שגם אוהבים חתולים). הכוונה הינה לאפיין את הצרכים של כל קהילה שכזו, כדי לחזק את ההון החברתי של התושב. האם אין מקום להגדיר גם מוזיקאים או חובבי מוזיקה כקהילה שכזו, ולאפיין את הצרכים השונים שלהם כקבוצה, גם אם הם פחות קונבציונליים?

ואולי מרחבי המוזיקה, בהיותם מרחבים יצירתיים וחופשיים, צריכים להיות חפים מכל מעורבות ממסדית? הזמרת קורנטי בארנט אמנם הקליטה את אלבום הבכורה שלה ויצאה למספר טורים בינלאומיים כשהיא נהנית מתמיכה ממשלתית – עובדה שלא נדמה שפגעה בצורה כלשהי באופי היצירה המוזיקלית העצמאית שלה – אבל בין אוסטרליה וישראל עדיין קיימים מספר הבדלים משמעותיים. ישנן דוגמאות חיוביות מהשטח התל-אביבי שמראות שאפשר למצוא את דרך הביניים: מועדון לבונטין 7 מקבל תמיכה בסיסית מהעירייה ועדיין ממשיך לשמור על צביונו הייחודי בסצינה המקומית, יוזמה עצמאית כגון “סינתיסייזר- תכנית האקסלרטורים למוזיקאים” מתארחת במרכז עירוני לקיום מפגשיה, ואפילו במרכז ענב לתרבות, שמשמש גם כמקום התכנסותה של מועצת העיר, שולבו בהצלחה בעבר הופעות אינדי באופן די קבוע (כולל קיומה של וועידת סאונדצ׳ק).

תכנית סינתיסייזר המתקיימת ב”ורדיאל 17″, מרכז הצעירים העירוני של דרום ת”א / צילום: צופית ברבי

החשש העיקרי הוא דווקא במקומות שבהם העירייה בכל אופן נוטה להתערב פחות: תהליכי התחדשות עירונית מואצים המושפעים מתהליכי שוק חופשי וניאו-ליברלי, ודחיקתם של עסקים עצמאיים קטנים בשל עליית מחירי השכירות עם כניסתם של יזמים עצמאיים. נשאלת השאלה האם לאור כל אלה על העירייה לקחת חלק אקטיבי בפעולות שימור שאינן רק אדריכליות ונוגעות לפן הפיזי של המבנים, אלא גם למה שקורה בתוכם – או במילים אחרות, האם העירייה צריכה לדאוג שמרחבי יצירה יישארו בעיר בכל מחיר? בהנחה שהתשובה לכך חיובית – כפי שעולה מעדכון התכנית האסטרטגית של עיריית תל אביב-יפו- כיצד היא יכולה לעשות את זה? כיצד ניתן לזהות ולבחור את המוקדים החשובים ביותר, שדווקא עליהם יש להגן מפני תהליכים עירוניים המתרחשים באופן טבעי בכלל העולם? הרי לנו ברורה חשיבותם של מרחבי המוזיקה – הקטנים והגדולים – אך מה עם יוצרי המחול, האמנות החזותית, התאטרון – מה עם הנגרים, הmakerים, הנפחים שחרדים גם הם להמשך קיומם של מרחבי היצירה שלהם?

לרוב השאלות הללו אני מקווה למצוא תשובה – לפחות חלקית – במחקרי, אך ברור שחלקן יוותרו ללא מענה ויעמדו במבחן הזמן. אחד האתגרים הגדולים ביותר כיום של הממסד – העירוני או הארצי – הוא לעמוד בקצב התפתחותן הטבעי של יוזמות המגיעות מהשטח, “מלמטה”. המחקר האקדמי רץ לצדם, בניסיון לעודד את הרגע שבו אכן ייפגשו, ולהוות גורם מגשר עד שזה אכן יקרה.

 

Write a Reply or Comment