“פטיש, מסמר, ניקח מהר…”.
מכירים את השיר? גם אנחנו, אבל אצלנו זה יותר בכיוון של “בזנ”ט, הלמניה, ניקח מהר..”. למעשה זאת הדרך המתוחכמת שלנו לספר לכם שממש כמו בני ישראל במצרים, גם אנחנו ירדו למדבר והתחלנו בהקמות של הפסטיבל!

זה רגע נורא מרגש בשביל כל הצוות, והשבועות הקרובים הולכים להיות מיוחדים במינם, אבל בתכלס מה שכולם הכי מחכים לו, זה לאוכל הנהדר שמכין לנו צוות המטבח אשר פועל משנה לשנה לשדרג עוד ועוד את המושג “אינדיאוכל“. לכבוד כך החלטנו הפעם לבקש מאריאל הרץ (AKA ראס אל טיון) לשתף אותנו קצת במסורת המלאכה עתיקת הימים שמתרחשת במצפה גבולות בשבועות שלפני הגעתכם, ולא רק שהוא עשה את זה בשקיקה, הוא גם זרק לסיר שני מתכוני שטח מומלצים במיוחד!

נהיינו רעבים, תיכף נאכל, בנתיים קבלו קצת מתורת הנסתר של ה”אינדיאוכל”:

מאת: ראס אל טיון

אוכל – פסטיבלים.
צמד מילים שבנפרד גורמות לסך רגשות חיוביים, אך כאשר נקשרות יחד, משהו בתוכי לא מרגיש בנוח.

האינדינגב הראשון שלי היה ב-2009. כאדם המכבד את מזונו, תשומת ליבי היתרה מוקדשת לבחירת המזונות וחומרי גלם בטרם יציאתי לפסטיבל ואל תנאי הקמפינג שבו.  אני חושב מראש – מה נכון להביא מוכן מהבית, מה יהיה אוכל “אמיתי” ולא ידרוש זמן יקר על חשבון הופעות להן חיכיתי שנה שלמה, ואיך אצליח לשמור על הכל אכיל עד שבת. הכל, רק בכדי לא להגיע “לרגע הזה”. לא משנה עד כמה מיומנותי עלתה בתכנון המזון בפסטיבלים, תמיד יגיע השלב שבו כל מה שנותר לך הוא להתמסר למוקפץ קר, שניצל משומר, או (כמובן) אינג’רה.

בתוך כל הבילבול והשפע הקולינארי שמציע האינדינגב,  נקודת האור הראשונה שלי ב”אינדיאוכל”, התגלתה לי דווקא בדוכנו של המגזין המיתולוגי “אף“. מגזין אשר שנים רבות הודפס אחת לחודש בירושלים ולאחר שהפסיקו להדפיסו היה ניתן להשיגו בעיקר במסגרת הפסטיבל.
בתוך המגזין גיליתי את: “‘בישול אורבני אמיתי’ – מאת רועי (התרנגול) אברהם‘. בכל גליון היה ‘התרנגול’ משתף מחוויותיו ונותן מתכונים שכל אחד יכול להכין בבית, אפילו הסטלן הגדול ביותר. פסיכדליה, סמים, מין, אומנויות לחימה, סיפורים קטנים של החיים וחיבה גדולה לתימניות – כולם במדור היו נקשרים לאוכל בצורה שלא הכרתי לפני כן ועזרו לי להעביר לילות ושבתות בהיותי חייל, בצורה מחויכת ומלאת השראה למאנצ’, בצורה שלא חוויתי עד אז.

אך את נווה המדבר האמיתי בסצנת “האינדיאוכל”, אני אניח שרובכם כנראה לא מכירים:
כחודש לפני תחילת האינדינגב, הצוות מתחיל לעבוד על הקמתו.  זה מתחיל עם חלוצים בודדים ומהר מאוד טופח ל-20+ איש ואישה ההולכים על קיבתם. לאחר סיפורים רבים על המטבח האגדי ותוצריו, מפיהם של חברי “האיגוד” (אותם חלוצים לפני המחנה) ושותפיהם לעמל, או משפטים נוסח “בדוגרי זה המקום שכולם רוצים להיות בו”, לא הייתה כלל התלבטות האם להצטרף לצוות, אלא רק רצון לתקן את צירוף המילים הבעייתי, “אוכל – פסטיבלים”.

במטבח של צוות האינדי יש שתי כירות גז, מקינטה, תנור אפייה משנות ה-80, ומקרר שהדלת שלו נסגרת רק עם סקוץ. במרכז המטבח ישנו שולחן ארוך וגבוה, וסביבו מתקבצים עוברים ושבים – הדמויות שהם בעצם אינדינגב. אוכל הוא זמן ומקום למפגש עוד משחר ההיסטוריה, כך גם הפסטיבל נע סביב האוכל: 11:00, 16:00, 19:00, כל אלו זמנים שכל קלושר יודע ואין לשנותם.

יש את בוצ’קו (מנהל המטבח הקשוח), ולדק (המאסטר זן שדבר לא מוציא משלוותו) וכמו אין ויאנג הם עובדים יחד, כי הרי חשוב איזון בחיים. המטבח הוא הלב הפועם של מעגל האנשים הזה שכל כך אוהבים לבלות חודש בשנה יחד ולתקוע בזנטים. הוא המקום לקבל בו ידיעות מהשטח, חוויות מן מסעות, למצוא אהבות חדשות, אכזבות, ופילוסופיית חיים דרומית (נגב סטייל).

חוץ מזה, מהמטבח של האינדי יוצא אוכל טעים!
תבשילים הודים, פריקסה, מקלובה, לחם מחמצת, עוגות שמרים, אורז, סלקים בתנור, חצילים שרופים,  פסטות, חומוס, סלטים, טחינה (הרבה טחינה), לביבות, מטפונה, ועוד ועוד …. בכל יום אוכל טרי, טעים, ומזין. הכל למען פסטיבל טוב יותר.

אז לכבוד חג הסוכות ותחילתו הרשמית של הקמת הפסטיבל ה-12, אשמח לשתף אתכם שני מתכונים מארוחת החג שלנו, משפחת אינדינגב.
ואל תשכחו – “תמיד תחפשו אחר נווה מדבר, גם במקומות הצחיחים ביותר.

 

כל התמונות בכתבה צולמו ע”י רונן לבני בהקמות האינדינגב 2017

3 comments

  1. מעורר תאבון

    הגב
  2. ללקק אצבעות, להשחיז סכינים
    איזה איש

    הגב
  3. לפי ההכנות נשמע שיהיה טעים

    הגב

Write a Reply or Comment