נקודת מוצא- מי שקורא את זה הוא בן אדם. באחוזים משתנים.
בני אדם חושבים הרבה. מתכננים הרבה. רוקמים חלומות על מצעים שבריריים. מתחילים להאמין לאשליה, שיודעים בדיוק מה יקרה בעוד רגע או שניים, שנה או שנתיים. האמת לאמיתה היא, שכמו שאמר המשורר הגדול ביותר שלנו, או לפחות אחד מהם, מאיר אריאל, "האדם הוא חתיכת בוץ מתוחכם". אנחנו לא הרבה יותר או פחות מכך. מה שאומר, שמה שיקרה בסופו של יום, בינינו לבין המחשבות והתכנונים הרבים שלנו, הקשר ביניהם הוא מקרי בהחלט, כמו שני קווצותיו של העולם העגול.
גם אנחנו, שחולמים, רוקמים ומנסים בכל כוחנו לדמיין ולהגשים את החלום המדברי הזה כל שנה ושנה, לא באמת תופסים את הדבר הזה שבאמת קורה בכל פעם ופעם, ומתפוצץ ברעש מבורך כמו גלקסיה סודית של אושר צרוף.
משנה לשנה, הסופה הזו מצליחה לסחוף את כולנו, וכמה שלא ננסה להחזיק את המושכות, בסופו של דבר, הכרכרה תגיע ליעד שהוכתב לה מראש. כי אינדינגב הוא חלום של דרך, ולא של יעד. הוא העיניים הבורקות בקצה הערב של מי שבא בגפו ומרגיש קצת פחות לבד כרגע, זה הרטט הקל בפנים בסיום הפריטה הרועמת, זו פתיחה נוספת של משאבת הדם שבתוכנו, מול שקיעה אדמומית. זה החיבור הבלתי אמצעי בין כשרון, אמונה, ורוח, בין כל מי שמגיע, מופיע, מריע ומציע.
נאמר לא אחת, "ואין מלך בלא עם". אין מלכות ללא נמלכים. ואין דרך ללא אנשים שיפסעו בה באומץ ובנחישות, כל פעם מחדש, ויכספו לבית שיעמוד בסופה. אינדינגב הוא הטעם של הבית (הוא לא בגבינה כזו או אחרת), שכולנו מרגישים לכמה ימים, ולעיתים גם לתקופה ארוכה יותר לאחר מכן. ואפשר לומר, שאמנם היעד לא בידנו, אבל הדרך היא של כולנו, ובכל בחירה, ובכל מבט ובכל בירור, אנחנו בוחרים לאן להשתייך ומה להיות.
והמסע המיוחד הזה בין הררים של ציניות ופחד ועמקים אפלים של אלקטרוניקה מצפצפת, ממשיך להתקיים בכל שנה ושנה, בזכות כל אחד ואחת שעדיין מאמין ומאמינה, שאפשר וכדאי להמשיך ולחפש את הפשטות הגדולה, להתמיד וללכת, בעוד כדור הבדולח המופלא הזה, ממשיך לרמז לנו לאן ניתן לזכות ולהגיע…
והמסע הזה, הוא של כולם יחד. ובזכות הקרבה והמסירות הגדולה. תודה לכל מי שהדבר הזה חשוב לו ומאמין בו, לכל האמנים, לכל הפעילים, לכל העובדים, לכל המשפחה והקהילה הנפלאה הזו (שבטעות נקראת קהל במקומות מסוימים) לכל מי שעזר לטעון את החללית הזו שוב ולהטיס אותה גבוה גבוה.
תודה תודה תודה.
בית אינדינגב האוהב.