את ההופעה הסוגרת של הפסטיבל בחרה להקת פאנקשטיין לסגור במשפט 'It's all about the music'. אמנם אחרי השיר הזה הגיע הדרן של שני שירים, אבל מבחינתי, רגע הסיום של סוף השבוע המופלא הזה היה לראות את כל המוני האנשים בקהל- צועקים את אותו המשפט יחד. מאוד מאוד סמלי. אבל גם לא נכון.
באינדינגב, המוזיקה היא לא הכל. המוזיקה היא הדבר שלשמו התכנסנו, האטרקציה המרכזית, אבל היא לא מה שהופך את האינדינגב לאינדי-פאקינג-נגב, לאירוע האגדי שהוא הפך להיות. הרבה פסטיבלים שהתקיימו פה הציעו לקהל שלהם מוזיקת שוליים משובחת ואין להם חצי מכמות הקהל וההייפ שיש סביב האירוע הזה, שכל שנה מוכר את כל כרטיסיו והופך לסנסציה. זו המוזיקה הנהדרת, יחד עם האווירה המיוחדת שיש רק כאן, שנוצרת בין היתר בגלל הריחוק, לא רק פיזית, מהמרכז. זו התחושה שהכל יכול לקרות פה- שבכל רגע אתה יכול לשמוע מוזיקה חדשה שתלווה אותך שנים קדימה, או לפגוש את האמן שאתה אוהב בדוכן שמוכר מיץ גת. באינדינגב אפשר ללבוש גם את הבגדים הכי מטופשים שלך- ולא רק שלא יזלזלו בזה, סביר להניח שאנשים יבקשו לצלם אותך. אפשר לבקש מהקבוצה הקולנית שהקימה מאהל ממש לידך להצטרף למסיבה שלהם, ולהתקבל בזרועות פתוחות. בשבילי זה כבר לא סתם פסטיבל מוזיקה- זה כמעט מימד מקביל, שיש לו מצב תודעה משלו.
כמובן שגם מוזיקלית היה לנו השנה פסטיבל מעולה, מעניין ועשיר מאוד. מחווה לפזמונים של חנוך לוין לצד מסיבות דאבסטפ; האיטלקית המזויפת של מונטי פיורי לצד השירה של יענקלה רוטבליט וערן בר-גיל במופע של 1:1; הופעות הארדקור פאנק בבמת הקאמפינג לצד אגדת רוק מקומית כמו נקמת הטרקטור.
לא היה לי הרבה זמן להסתובב במתחם השנה, אבל כל פעם שעשיתי זאת ראיתי משהו מרגש ויפה- למשל נערים מספרים בהתלהבות לחבריהם על הופעה טובה שהם ראו אתמול במקרה, או ילדים בני 8 בשורה הראשונה לפני הבמה, צועקים ללהקה שהרגע ירדה ממנה'עוד הפעם, עוד הפעם', יחד עם מבוגרים בני 30 ומעלה. באחד משיטוטיי פגשתי חברה, צעירה ממני בשנתיים, שעבורה זה אינדינגב ראשון. כששאלתי אותה אם היא נהנית היא ענתה לי בעיניים נוצצות "מדהים פה, זה פשוט…פשוט פסטיבל מהמם, איך לא הכרתי אותו קודם?". ככה בידיוק נראתי אני לפני שנתיים, כשהגעתי לאינדינגב לראשונה כדי לראות את אביב גדג' וחזרתי עם חוויות שמספיקות לשנה שלמה. מהצד זה אולי נשמע מוגזם- אבל הפסטיבל הזה משנה חיים. הוא משנה חיים והוא משנה סצנה, אולי אפילו בונה סצנה. וגם אם חייך לא השתנו, לפחות היה לך כיף. גם זה משהו.
פוסט תודות וקרדיטים מסודר יותר יעלה כאן בהמשך, אבל בכל זאת, אנצל את הבמה לכמה תודות זריזות ומאולתרות:
תודה לכל מי שהגיע לעמדת האינדילייב שלנו כדי לכתוב, לתרום תמונות או סתם להביע סימפטיה. תודה ליובל בורשטיין, מזל שיש אותך.
תודה ליותם, שיר, עומר ודניאל, בלעדיכם הייתי משתגעת.
תודה למארגנים, אנשי ההפקה ושאר החברים מאחורי הקלעים, אני די מאוהבת בכם.
תודה לכל האמנים שהופיעו, על הפסקול הנהדר.
תודה לקהל- ריגשתם.
–
נעמה רק, אינדילייב 2011, בשאר הזמן במחתרת
נ.ב: האתר עדיין מתעדכן בפוסטים שלא הספקנו להעלות במהלך הפסטיבל. ניתן לעקוב אחרי עדכונים דרך עמוד הטוויטר של הפסטיבל.
